וילך איש מבית לוי. דרשו רבותינו שהלך אחר עצת בתו. ור' אברהם אמר כי בערים רבים היו יושבים ישראל וזאת האשה היתה ישבת בעיר אחרת. וכתב הרמב"ן ומה צורך שיזכיר הכתוב ההליכה ועל דעתי בעבור שלא חשש בגזירת פרעה ולקח לו אשה להוליד בנים אמר הכתוב כן כי כל המזדרז לעשות ענין חדש אומר כן כמו וילך ראובן וישכב וילך ויקח את גומר בת דבלתים. ולא הזכיר הכתוב לא שם האיש ולא שם האשה כי היה צריך לייחש אביהם וכל משפחתם ועתה קיצר הפסוק עד לידת מושיע ואז ייחסו וגם שאר השבטים בעבורו: ויקח את בת לוי. דרשו רבותינו שהם לקוחים שניים ועל דרך הפשט היה תחלת נישואין ואין מוקדם ומאוחר בפרשה והיה זה קודם גזירת פרעה וילדה אהרן ומרים ואח"כ גזר פרעה כל הבן הילוד ולא הזכיר הכתוב לידת אהרן ומרים כי לא היה בלידתם דבר חידוש. פירש"י שחזרה לנערותיה ודרי' מדלא כתיב את יוכבד בת לוי אלא קרי לה בת סתם שנעשית כבת:
ותרא אותו כי טוב הוא. פירש"י אע"פ שנולד לויו חדשים ויום אחד עמדו כל איבריו כאלו נולד בזמנו. וי"מ כי טוב הוא מלשון ונשבעה לחם ונהיה טובים פי' יפים:
ולא יכלה עוד הצפינו. פירש"י שמנו ט' חדשים והיא ילדתו לו' חדשים ויום אחד ומיהו אית' למ"ד בפ"ק דסוטה שהיתה מעוברת ממנו ג' חדשים קודם שהחזירה והם לא מנו לה אלא משעה שהחזירה ולפ"ז אין צריכין לומר שנולד לו' חדשים דלדידיה אם נולד לו' היתה יכולה להצפינו ו' חדשים אם לא שנאמר שהם בדקו אחריה ו' חדשים משנשאה מפני חשש שמא תלד לו' והיא ילדתו לסוף ג' אחר הנישואין דהיינו לו' עם ג' שקודם הנישואין:
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. פירש"י סרס המקרא ופירשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו. והרמב"ן כתב ואפשר לפרש שהיו ביאור מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור וראתה התיבה רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותקחנו. או יהי' כמו לרחוץ ביאור וכן ונתת אותם על סל אחד:
והנה נער בוכה. פירש"י קולו כנער. וכתב הרמב"ן כבר דחו זה דא"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום. ורבינו אברהם כתב שהיו איבריו גדולים כנער והזכיר זה ליופיו כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו. והנכון שנפרש בו שבכה כנער בחריצות ובזריזות ולכך חמלה עליו. ובמדרש יש ילד הוא ומנהגו כנער בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ושתתמלא עליו רחמים ועל דעתי שאין צריך לכל זה כי הילד בעת הולדו יקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד ונקרא ילד והוא גדול כמו שמצינו בישמעאל: ותאמר מילדי העברים זה. לפי הפשט נתנה אל לבה המעשה כאשר הי' כי למה ישימו שמה מצרי אלא עברי נתנו שמה להצילו ורבותינו דרשו שראתה אותו מהול:
ותקרא שמו משה. כתב ר' יוסף קמחי הי' ראוי לקרותו משוי כי מן המים משיתיהו כמו קנוי מן קניתיהו אלא שבת פרעה לא היתה יודעת עיקר הלשון להפריד בין פועל ופעול ונזדמן מן השמים לפי שהי' מושה את ישראל מגלותם:
ויגדל משה ויצא אל אחיו. תחלה כתיב ויגדל הילד עד שלא הי' צריך לגומלה אותו ואז הביאתו לבית פרעה ואח"כ גדל והי' לאיש דעת ויצא לאחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי: מכה איש עברי מאחיו. כתב ר' אברהם אחר שכתב עברי למה אמר מאחיו אלא מאחיו ממשפחתו כמו כי אנשים אחים אנחנו:
מי שמך לאיש. והלא אתה נער ואפי' אם היית איש והלא אינך שר והלא אם היית שר אינך שופט ואפי' אם היית שופט אינך עלינו: הלהרגני אתה אומר. מלמד שהרגו בשם המפורש אע"ג דכתיב ויך את המצרי מצינו הכאה בדיבור דכתיב הכה ארץ בשבט פיו ואע"ג דאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ואפי' במינים שאני הכא שהי' חייב מיתה שבא על אשת איש כדדרשינן ויפן כה וכה שראה מה עשה לו בבית ובשדה. וכתב הרמב"ן ואם הרגו בשם המפורש מי הגיד לרשע כי משה הרגו ואולי סמך ידו עליו וקיללו בשם וזהו ויך או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול והרשע ראה זה וידע שהוא הי' הגורם אז חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק קבורה. ועל דרך הפשט אתה אומר פירושו אתה חושב כי מצינו אמירה על מחשבת הלב אמרתי אני בלבי: אכן נודע הדבר. פי' ר' אברהם אם כן. ורשב"ם פי' אכן אך כן פי' אינו כמו שהייתי סבור אך כן הוא ודאי נודע הדבר:
ולכהן מדין. לא הזכירו בשמו כי איננו ידוע אלא מן הכהונה שהוא נכבד בכהונתו והוא יתרו דכתיב וישב אל יתר חותנו ויתר ויתרו הכל אחד כמו אליה ואליהו ואחר שנתגייר נקרא חובב דכתיב ומבני חובב חתן משה כי כן דרך כל המתגיירים לקרוא להם שם ישראל והוא בן רעואל דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל והא דכתיב ותבאנה אל רעואל אביהן אבי האב יקרא אב כמו אלהי אבי אברהם ומפני שהי' יתרו נטרד בכיהונו ולא הי מצוי בביתו באו אל הזקן והא דכתיב ויואל משה את האיש הוא הכהן הנזכר למעלה: ותבאנה ותדלנה. פי' הרמב"ן ובכל יום היו הרועים דולים ומשקים תחלה ואירע אותו היום שאלו הנשים קדמו והיו סבורות שיכולו' להשקות קודם שיבואו הרועים ומלאו הרהטים ובתוך כך באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות תחלה כמנהגם ומשה חרה לו על החמס והצילן שכיון שמלאו הרהטים היו המים שלהן וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנם וזה מדוע מהרתן בא ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים שמגרשים אותנו בכל יום בבואינו לרהטים תחלה:
איש מצרי. הו' מתנכר על שהי' בורח. ובמדרש יש משה שלא קרא שמו על שם עברי לכן לא זכה ליקבר בארץ אבל יוסף שקרא שמו על שם עברי דכחיב ושם אתנו נער עברי זכה ליקבר בארץ. ובשמות רבה דורש איש מצרי על שם המצרי שהרג משה והוצרך לברוח מפניו ועל ידיו ניצולו הן משל לערוד שנשך את האדם וברח מפניו לנהר וראה תינוק טבוע בנהר להצילו שבחו התינוק אמר לתינוק לא אני הצלתיך אלא הערוד שברחתי מפניו: וישק את הצאן. צאננו לא נאמר אלא הצאן שנשתלחה ברכה במים עד שהי' מספיק לכל הצאן:
ויאמר וגו' למה עזבתן את האיש. כתב רבינו אברהם תפש הכתוב דרך קצרה שלא כתב ותקראן לו כי ידוע מדרך הסברא שכן עשו:
ויהי בימים הרבים ההם. דרשו רבותינו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים. וכתב הרמב"ן שאין דרך לומר בימים ההם וביום ההוא רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע אבל לאחר העת רגיל לומר ויהי אחרי כן והי' ראוי לומר בכאן ויהי אחרי ימים הרבים ההם וימת וגו' מדכתי' בימים הרבי' ההם דרשו בו שהיו של צער ורומז לזמן ההוה ומ"מ מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם ימים מועטים היו. ונוכל לפרש ויהי בימים הרבים ההם שהם ימי עינוי לגלות שהם רבים מאוד כל הימים שהי' משה בורח מפני פרעה כי מנעוריו ברח דכתיב ויגדל מיד ויצא אל אחיו כאשר גדל ועמד על דעתו והגידו לו כי הוא יהודי וביום ההוא הכה את המצרי וביום השלישי הלשינוהו וברח והי' בן י"ב שנה כאשר הזכירו רבותינו ועל כל פנים לא הגיע לכ' ובעמדו לפני פרעה הי' בן פ' א"כ עמד כמו ס' שנה בורח לפני פרעה ונראה כי בסוף הזמן בא לארץ מדין ונשא צפורה כי כשהי' לו הדבור עדיין לא הוליד ממנה רק גרשום אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר שלא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב אלא מתחבא ממקום למקו' ומגוי אל גוי ומתנכר ובסוף הזמן בא למדין וישב שם וזהו טעם וישב בארץ מדין כי ראוי הי' לומר וילך אל ארץ מדין אלא רמז שלא ישב בעיר עד לבסוף שבא אל ארץ מדין ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין וציוהו הקב"ה לחזור למצרים והי' נראה שכל המעשים האלו היו מיד זה אחר זה בשנה אחת לכך בא הפסוק לרמוז הענין כאשר הי' ואמר ויהי בימים הרבים ההם שהי' משה בורח מפני פרעה ועמד במדין מהם ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים והי' למשה גילוי שכינה ושב למצרים וגאלם ועל כן לא אמר ויהי אחרי ימים רבים כי הי' במשמעו משבת משה במדין ולא היו הימים הרבים ההם רק בכל המסופר למעלה: וימת מלך מצרים. פירשו רבותינו שנצטרע ושוחט תינוקת מישראל ורוחץ בדמם. ועל דרך הפשט מנהג בעבדים למלך בליעל שמקוים למותו וכאשר ראו שמת המלך ומלך אחר רשע מן הראשון על כן ויאנחו. וי"מ לפי שדרך הוא כשמת המלך להתיר כל האסורים וכשמת המלך התיר כל האסורים ואת אסירי בני ישראל לא פתח ביתה אז ויאנחו:
וירא וגו' וידע אלהים. פירש"י נתן אליהם לב ולא העלים עיניו מהם כי מי שאינו מכיר מי שהולך לפניו הרי כאלו אינו רואהו ואף אם מכירו ואין אהבתו בלבו כאלו אינו רואהו ועל כן אמר וירא אלהים שנתן לבו לראות העשוי להם אז וידע שהכירם. ור' אברהם פי' וירא את החמס העשוי להם בגלוי וידע הנעשה עמהם בסתר. כתב הרמב"ן הזכיר הכתוב טענות רבות בגאולתם וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים וידע אלהים כי ידעתי את מכאוביו לומר אע"פ שנשלם הזמן הנגזר עליהם לא היו ראוין לגאול כמו שמפורש ביחזקאל אלא מפני הצעקה קיבל תפלתם:
